<h1>ראבי"ה סימן אלף קנ"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הילכתא שותפות גוי פטור מן הבכורה בין בבהמה טהורה בין בפטר חמור. ולא שנא יש לגוי חלק באמו ולא שנא בולד כגון אם מכר לגוי בדמים אפילו אבר קטן שבה קודם שנולד ואפילו אוזנו דרב הונא ור' יוחנן קמו להו (ג' ע"א) בחד שיטתא. והמקבל והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים.
<h2>דף ה:</h2>
תניא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר (במדבר י"ח) אך פדה תפדה את וגו' שומע אני אפילו פיטרי סוסים וגמלים ת"ל פטר חמור פטר חמור אמרתי לך ולא פיטרי סוסים וגמלים.
<h2>דף ט.</h2>
ובפרק הגוזל קמא בסופו (ב"ק ק"י ע"ב) [ובסוף] הזרוע והלחיים (חולין קל"ג ע"ב) תניא כ"ד מתנות כהונה ניתנ' לאהרן ולבניו, וקא חשיב בכללן פדיון פטר חמור ובכור ושדה חרמים.
<h2>דף יא.</h2>
ולא פריק ליה אלא בשה ואפילו בפטרוזא בר דנקא, כגון אם השה כחוש ורע, והני מילי כי לא פרק ליה בשויו אבל אי בעי למיפרקיה בשויו פריק ליה בכל מילי כדאמרינן רב נחמיה פריק ליה בשלקי, והני מילי (כ)שיוצא בבר דנקא כגון שפדאו מעצמו אבל אי בא למימלך אמרינן עין יפה בסלע, פירוש ששוה השה סלע, עין רעה בשקל בינונית ברגיא (שהוא) [ששוה] השה בשלשה זוזים.
<h2>דף יב.</h2>
(ונדמה מן הבכורה) ונדמה דטהורה וגם כלאים פטורין מן הבכורה ומקראי נפק' לן. ופטר חמור אפילו אם נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו. וקודם פדיונו אסור בהנאה כר' יהודה (ט' ע"ב).
<h2>דף יב:</h2>
ואם הפריש את פדיונו ומת אינו חייב באחריותו. ואם אמר לו כהן הניחו לי ואני אפדנו הרי זה לא יתננו לו עד שיפדנו הכהן בפניו דחיישינן דילמא מורו ביה היתירא. וישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו מפריש עליו טלה והוא שלו. הפריש פדיון פטר חמור [ומת] ר' אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכמים אומרים אינו צריך ליקבר וטלה לכהן.
<h2>דף יג.</h2>
והילכתא כרבנן דפליגי אדר' אליעזר דסבירא להו שמצוה לפדות פטר חמור לאלתר ואין צריך להמתין שלושים יום. תנן בסוף מסכת תמורה (ל"ג ע"ב) ואילו הן [ה]נקברים וכו' עד ופטר חמור, ואקשי התם ורמינהו האורג מלא הסיט וכו' עד מפטר חמור בשק [י]דלק השק ומשנינן כאן בשק כאן בשיער. שמעינן מהתם שכולו אסור בהנאה ואפילו עורו ושערו. ותנן התם כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין [לא ישרפו ר"י אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין] רשאי אמרו לו אינו מותר לשנות. הרי פסק דין פטר חמור.
לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו ואפילו לר' שמעון דמודה לר' יהודה דלאחר עריפה אסור לא שנא הנאת גופו ולא שנא הנאת דמיו וכן לר' יהודה (מחייב) [מחיים]. ובפרק האיש מקדש (נ"ו ע"ב) תנן המקדש בפטר חמור אינה מקודשת ומוקי לה בגמרא לאחר עריפה ודברי הכל. מצות פדייה קודמת למצות עריפה דכתיב (שמות י"ג) ואם לא תפדה וערפתו.
נחזור לפרש דין בכור בהמה טהורה. שותפות גוי פטור מן הבכורה כדפרישית לעיל. וכהנים ולוים חייבין בבכור בהמה טהורה כישראל וקדשים פטורין מן הבכורה. המקבל צאן ברזל מן הגוים ולדותיהן פטורין. ונדמה פטור ואם יש בו מקצת סימנים חייב. שתי רחילות שלא ביכרו וכו' עד ר' עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. ויוצא דופן פטור. יוצא דופן (והיוצא) [והבא] אחריו פלוגתא דר' טרפון ור' עקיבא (י"ט ע"א), וקי"ל (עירובין מ"ו ע"ב) הלכה כר' עקיבא מחבירו. ובפרק הכותב (כתובות פ"ד ע"ב) איכא פלוגתא בהא אי ר' טרפון חבירו הוה אי רבו הוה.
ובפ"ב דבכורות תנן הכהנים והלווים חייבין, פירוש בבכור בהמה טהורה, לא נפטרו אלא מפדיון הבן ומפטר חמור.
<h2>דף יט:</h2>
הלוקח בהמה (מניקה) מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה ואם לא ביכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ולהלן ספק [רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ולהלן ספק] פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מכאן ולהלן ספק אמר לו ר' עקיבא אי[לו] בוולד (נולד) [בלבד] נפטרת היה כדבריך לא אמרו סימן הוולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושיליא זה הכלל כל שיודע שביכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה הרי זה לכהן ואם ספק יאכל במומו ולבעלים. ובחלב פוטר פליגי דתניא (כ' ע"ב) חלב פוטר דברי ר' יהושע ר' עקיבא אומר חלב אינו פוטר. אמר זעירי אין טינוף פחות מל' יום. ואוקימנא (כ"א ע"ב) לקבל איתמר.
<h2>דף כא:</h2>
מצינו לוקח מגוי לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי דאי ביכרה אישתבוחי משתבח ליה ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קבעי ליה ור' יוחנן אמר חולין ודאין. ואע"ג דהילכתא כר' יוחנן אזלינן לחומרא דהילכתא כרבים דלא הוי חולין, ודוגמת הכי פסק רבינו פסי בפרק חבית שנשברה (רי"ף שבת רמז תקמ"ג) בפלוגתא דכבשין ששחטן לגופם דאיפליגו ביה רב ושמואל ור' יוחנן.
(ו)ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרת מן הבכורה. ומוכ' בגמרא (כ"ג ע"ב) דהילכתא כוותיה דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. וטעמא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה. והני מילי חררת דם אבל שיליא בלא וולד [לא], כדתנן בסוף בהמה המקשה (חולין ע"ז ע"א) המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים ומפרש בגמרא טעמא שפיר.
<h2>דף כג:</h2>
רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אין חוששין שמא בנה של אחרת היה וכו'. והכי הילכתא כדמוכח בגמרא. ואיבעי לתלמודא (כ"ד ע"א) אי אית לרשב"ג יולדת מרחמת אפילו וולד דלאו דיד(י)ה ולא איפשט ואזלי[נן] לחומרא בין במינה בין בשאינה מינה.
<h2>דף כד:</h2>
ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופץ מיכאן ומיכאן ותולש את השיער [ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער] לראות את מקום המום. ואוקימנא (כ"ה ע"א) דאפילו לכתחילה שרי. אמר [רב] הלכה כר' יוסי בן המשולם. ודווקא ביד אבל [בכלי] אסור.
<h2>דף כה:</h2>
שיער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו (ר' עקיבא) [עקביא בן מהללאל מתיר] וחכמים אוסרים דברי ר' יהודה. [אמר ר"נ הלכה כר' יהודה] הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. ואוקימנא פלוגתייהו בשחטו אבל במת לכ"ע אסור. והילכתא כרבנן. ויש חילוק בדבר כדתנן צמר המדובלל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור, ואוקימנ' בשחטו וכרבנן.
<h2>דף כו:</h2>
עד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור בהמה דקה [שלשים יום ובגסה חמשים יום] [גליון. פסק אור זרוע לאחר ל' או נ' יום אם לא רצה הכהן לקבלו מישראל צריך הישראל לטפל בו ב' וג' שנים עד ירעה ויסתאב ויפול בו אך עיי ליתן לכהן לאכלן]. ר' יוסי אומר בדקה ג' חדשים אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה תניהו לי הרי זה לא יתן לו ואם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו (ד)מותר. וטעמא דלא יתן לו מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
<h2>דף כח.</h2>
תניא בזמן הזה עד שלא הראהו לחכם רשאי לקיימו שתים [ו]שלש שנים ומשנראה להראותו לחכם ונולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת אבל מפני השבת אבידה לבעלים רשאי לקיימו ל' יום. נולד בו מום בט"ו (אם) [יום] בתוך שנתו משלימין לו ט"ו יום אחר שנתו.
<h2>דף כח:</h2>
שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחטה על פיו הרי זה יקבר. ואוקימנא בדוקין שבעין ודברי הכל וטעמא מפני שהן משתנין. אבל במומין שבגוף פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה והילכתא כר' יהודה דלא גזרינן. ומראיהו (טוב) [שוב] לחכם ומותר. הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו וכו'.
<h2>דף כט:</h2>
החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינן עבודין ואין לוקחין ממנו צמר מלובן מצואתו אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים. החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו וכו'. ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במרכנתא קנסוה רבנן לזבוני אפילו אמגוזי וכו'.
<h2>דף ל.</h2>
וכל דחשוד אדאורייתא כ"ש דחשוד אדרבנן אבל חשוד אדרבנן לא חשדינן ליה אדאורייתא אלא א"כ חזינן דברים הניכרים. ולית הילכתא כר' מאיר דאמר (ל' ע"ב) חשוד לדבר אחד [חשוד] לכל התורה כולה אלא אינו [חשוד] אלא לאותו הדבר כיון ששניהם מדאורייתא. הגר שקיבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר אחד ואפילו נחשד לכל התורה הרי הוא כישראל משומד ונפקא מיניה דאם קדיש [קידושיו] קידושין. ת"ר [שם] הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו'. וצריך לקבל בפני שלשה חברים.
<h2>דף לא.</h2>
ת"ר וכולן שחזרו בהם אין מקבלין אותן [וכו' ר"ש וריב"ק אומרים בין כך ובין כך מקבלין אותן שנאמר] שובו בנים שובבים וגו'. ופסקינן הלכה כאותו הזוג. ת"ר חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבירתו, פירש אין מקבלין אותו חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם. ת"ר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ואוקימ' ביחיד מומחה. ולקמן נפרש דמורה לתלמידיו והן מתירין לו ודווקא שקודם מעשה היה מורה הלכה והכי מסקינן בפרק אילו מומין (ל"ח ע"ב) אבל בג' הדיוטות ליכא חשדא. ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו, קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו, מעשרותיו דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה, טהרותיו דהא חזי ליה בימי טומאתו. ונ"ל דהוא הדין בודק בהמתו מטרפות כדאמרי[נן] בעלמא (חולין מ"ד ע"ב) הרואה טריפה לעצמו, ש"מ שבודק לעצמו, ותו דחזי ליה לשפחתו גויה, אי נמי מזבין לה והוי הפסד מועט דהא בימי טומאתו נמי הוי הפסד מועט ושרי כדאמרינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ג ע"א) ובסוף (פרק) [בבא] קמא על המטמא טהרותיו להפסד מועט לא חששו וכו'. ותו דטרפות דבר הניכר ואי איפשר לכסות הדבר.
נחזור לעניין בכור בכור אין נשחט באיטלס וגם אין נמכר באטליז וגם אין נשקל בליטרא ושוקלין מנה כנגד מנה בבכורות וגם... מה שאין כן במעשר. ומעשר בהמה של יתום היתירו למוכרן כדרכן ושל גדול ששחטו מותר למוכרן בהבלעה.
<h2>דף לב:</h2>
תניא (ב)בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולם כהנים דברי בית שמאי ובית הילל אומר[ים] אפילו זרים ר' עקיבא מתיר אפילו גוי. וכן מאכילין אותו לנידות. ובבכור בעל מום מיירי אבל בכור [תם] לא(ו). [ו]דווקא בכור שאינה טריפה מאכיל לגוי עמו אבל בכור שהוא טריפה לא כיון שישראל [אינו] יכול לאוכלו, דאי לא תימא הכי קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא דבפרק טבול יום (זבחים ק"ג ע"ב) קאמר המפשיט בכור ונמצא טריפה יאותו הכהנים [בעורו], משמע דבשרו אסור בהנאה כגון למוכרו לגוי ולקמן נפרש בה טפי.
תנן בפרק טבול יום בסופו (זבחים ק"ג ע"ב) כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם (בסופו) להפשיטן אין עורותיהן לכהנים א"ר חנינא סגן הכהנים ומימיי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, פי' חולין אחרי אשר הופשט, א"ר עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראיתי ראייה אלא יצא לבית השריפה. ושקלינן וטרינן עלה בגמרא (ק"ד ע"א) עד אלא מאי קמ"ל ר' עקיבא ה(י)א קמ"ל דאפילו בגבולין, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הלכה כר' עקיבא ואף ר' עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והילכתא כחכמים. והכי אית' גירסת (ב)כל הספרים.
וזה לשון רבינו שלמה אלא מאי קמ"ל, כיון דשמעיה לר' חנינא דאמר בשאר קדשים [מרצה] למה לי לאשמועינן בבכור. דאפילו בגבולין, בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו לא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב (דברים ט"ו) בשעריך תאכלנו אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה ושמעינן לר' עקיבא דהיכא דלא הוכר טרפותו עד לאחר הפשט שרייה שחיטתו והפשיטו לעורו כאלו נזרק דמו (בקדשים) [במקדש] ונמצא טריפה לאחר הפשט. והילכתא כחכמים (והעור) [והבשר] בקבורה כדין קדשים בחוץ דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה. והעור בשריפה, [לא ידענא טעמא ונראה בעיני דל"ג להאי פירושא] אלא ה"ג והילכתא כחכמים ותו לא מידי [ותוספת זו גרסא דתלמידי דתרביצאי היא וטעו במה ששנינו] במשנתינו במילתייהו דרבנן יצא לבית השריפה, ואני אומר דרבנן לאו אדר' עקיבא קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר' חנינא קיימי דאיירי בקדשי(ם) המקדש. ע"כ לשון רש"י. מדברי רבינו נלמד דהלכה דבכור בזמן הזה אפילו אם לא הוכר טרפותו עד לאחר הפשט שטעון כולו הבשר והעור קבורה וכ"ש אם מת או נודע טרפותו מקודם הפשט ואפילו התירו מומחה דאר' עקיבא קיימי רבנן ואמרי אף ר' עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, ומום הגלוי לכל שהוא מום הקבוע הוה ליה כמו התירו מומחה, וכ"ש כשלא התירו מומחה שטעון כולו קבורה. ומה שאמר אדר' חנינא קיימי לא מסתבר דא"כ הוי הילכתא למשיחא אלא על כרחי[ן] נפק' מיניה בגבולין. וכן צריך לפרש בכל מקום דפסיק הלכה אמילתא דקדשים דאיכא נפקותא בזמן הזה.
ונ"ל דחכמים אתרווייהו קיימי אדר' חנינא ואדר' עקיבא ושריפה (נפקי) [נקטי] משום שלא הוזכר במשנה אלא לשון שריפה ולא קבורה, כלומר אלא יוצא לאיבוד ולא אמרינן יאותו הכהנים בעורו ולא שנא במקדש ולא שנא בגבולין, וחדא מינייהו נקטי ובמקדש בשריפה ומסתמא בגבולין בקבורה. (ונראה) [ונראין] הדברים שהוא בקבורה דאע"ג דבסוף תמורה (ל"ג ע"ב) לא קתני להך דבכור לא בהדי נשרפין ולא בהדי נקברין, מצינו בכל דבר שלא הובא לעזרה אינו בשריפה כדתנן התם ואילו הן הנקברין קדשים שהפילו, והכי נמי תנן בסוף פרק בהמה המקשה (חולין ע"ז ע"א). ותנן בפ"ק דבכורות (י"ב ע"ב) מת פטר חמור ר' אליעזר אומר יקבר, ותנן בפ"ג (שם כ"א ע"ב) ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרת מן הבכורה, ובפרק כל פסולי (שם ל"ז ע"א) תנן השוחט את הבכור שלא הראהו וכו' עד ומה שלא אכלו הבשר יקבר. ומיהו היכא דאינו טריפה אלא היכא שיש בו מום קבוע מודי ר' עקיבא דמותר להאכילו לגוי כדתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (שם ל"ב ע"ב) ובית הילל מתירין אפילו גוי, והכי נמי אית ליה לר' עקיבא בגמרא (שם ל"ג ע"א). ובסוף פרק כל האסורין (תמורה ל' ע"ב) תנן כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, ובגמרא גרסינן מנהני מילי דתנו רבנן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ובפ' [בתרא] דתמורה (ל"ג ע"ב עי"ש) פלוגתא אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים או לאו וגם בפרק כל שעה הלכה חמץ של נכרי וכו' (פסחים כ"ט ע"א), ובפ"ב דבכורות (ט"ו ע"א) וכו' וניתני אם נעשו טריפה יקברו. וקרא הכי מידרש וא(ו)כלת (דברים י"ב) עשה (אמלותיך) [אכילותיך] בו, וממילא שמעינן גם הנאותיך, וש"מ דבראוי לאכילה מיירי מדאפקיה בלשון עשה ואכלת ש"מ דבר הראוי לך וגם לגוי ראוי להאכיל ודא' דואכלת הנאה נמי במשמע. ולא העומד לכלביך, כגון טריפה (שוה) [שזה] אינו מותר [בהנאה] מכאן שאין פודין וכו'. והוא הדין שאסור נמי להאכיל לגוי וגם לכל ענייני הנאות אסור. אבי העזרי.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר אין מרגילין בי"ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור, ואוקמ' (ד)רב חסדא כבית שמאי.
<h2>דף לג:</h2>
תנן (ב)בכור שאחזו דם וכו' ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום והילכתא כר' שמעון ואע"ג דרב פסק (ל"ד ע"א) הלכה כר' יהודה (ואיסורא) [לאיסורא], קיימא לן בהא כר' שמעון וכדפסק שמואל כיון דטעמא משום דבר שאין מתכווין מותר דבכולי תלמודא אפסק הלכה בידינו דמותר דאמר אביי (שבת כ"ב ע"א) כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל וכו'. וכן הלכה כר' שמעון דברייתא דאף נשחט על אותו המום דבהא ליכא [מאן] דפליג אדשמואל.
<h2>דף לד.</h2>
הצורם (אוזנו) [אוזן] בכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לכשיולד בו מום אחר ישחט עליו. והילכתא כרבנן.
<h2>דף לה.</h2>
זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור לאיתויי גרמא, שלא לדעתו מותר לאיתויי מסיח לפי תומו. אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור עד שלא יצא לאויר העולם. כל המומין הראויין לבא בידי אדם (רועה) [רועי] ישראל נאמנים ורועי כהנים אינם נאמנים רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ר' מאיר אומר (על) [כל] החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.
<h2>דף לה:</h2>
והילכתא כרשב"ג דאמר בנו ובתו מעידין אבל אשתו לא מאי טעמא אשתו כגופו דמיא.
<h2>דף לו.</h2>
והילכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור. ובעדות כהן על הבכור לא חלקו בין חבר לעם הארץ כמעשה דר' צדוק. א"ר אלעאי לא היו מוחזקין בו [שהוא] בכור ובא אחד ואמר בכור הוא ומומו עמו נאמן. אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, וכ"ש נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו ואפילו קטן והגדיל לא אמרי[נן] לא קים ליה בגויה. והכי הילכתא דכל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי ביה אינשי.
<h2>דף לו:</h2>
ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי אמר רב אשי מאי ניחוש לה אי כהן הוא או ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו א"ל רבינא לרב אשי ודילמא ישראל [הוא] ואמר רב יהודה אין רואין בכור ישראל אלא א"כ כהן עמו א"ל הכי השתא וכו'.
והילכתא התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת פירוש שאינן מומחין גמורין, ודווקא במומין מובהקין דתנן בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, ואע"ג דר' יוסי פליג עלה (עליה ו)הא פסיק בגמרא (ל"ז ע"א) דלית הילכתא כר' יוסי, ודווקא במקום שאין מומחה. ובדורות הראשונים היו נוטלין רשות מן הנשיא כדאמרינן בריש סנהדרין (ה' ע"א) יתיר (ב)בכורות יתיר, ועל ידי זה היתה המחאתו ויחיד מומחה מתיר את הבכור. שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם, לאפוקי מדר' יהודה דאמר (ל"ז ע"א) אחד מהן חכם, דמסברו ליה וסבר.
תנן בסוף פרק המקדיש שדהו (ערכין כ"ט ע"א) ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא תקדיש וכו' עד הא כיצד מקד[י]שו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח, ורבנן אל תקדיש מיבעי ליה ללאו, (הקדש) [תקדיש] מיבעי ליה לכדתניא מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש, ור' ישמעאל אי לא מקדיש ליה [קדוש קדושתו מרחם הוה וכיון דכי לא מקדיש ליה] קדיש לא צריך לאקדושי. ונ"ל דכי פליגי דווקא בזמן הבית אבל בזמן הזה לכ"ע לא צריך להקדישו אפילו הקדש עילוי. ובשילהי פרק אילו קדשים בתמורה (כ"א ע"א) גרסינן ורמינהי נטוטיס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו הימנו ומשני לה התם שפיר.
מומים הקבועים שראוי הבכור לישחט עליו במדינה אחר התרתו שנויין במשנה ובגמרא מיפרשא, וגם שנוי אילו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה דהיינו מום עובר. ובזה לא אאריך כי אנו אין בנו מומחין ולא שרינן אלא במום מובהק הגלוי ופשוט לכל שהוא מום קבוע. וגם במומי אדם לא נאריך כי אין צורך הוראה בדבר זה בדורות הללו. גם דין מעשר בהמה לא הוצרכנו לפרש דאע"ג דתנן (נ"ג ע"א) (מעשה) [מעשר] בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, הא פרכינן בפרק בתרא דבכורות (שם) אי הכי האידנא נמי ומשני אמר רבא גזירה משום תקלה ופרכינן אי הכי בכור נמי ומשני לה שפיר.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכל אכל ויחזיר להם הדמים. ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים, ר' שמעון בן אלעזר אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להם את הדמים דברים שאין הנפש קצה בהם ינכה להן מן הדמים, אילו הן הדברים שהנפש קצה בהם נבילות וטריפות שקצים ורמשים, דברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויין נסך. ומסתברא דהלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכן בכל דבר איסור.
תנן בפרק טבול יום בסופו (זבחים ק"ג ע"ב) כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם (בסופו) להפשיטן אין עורותיהן לכהנים א"ר חנינא סגן הכהנים ומימיי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, פי' חולין אחרי אשר הופשט, א"ר עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראיתי ראייה אלא יצא לבית השריפה. ושקלינן וטרינן עלה בגמרא (ק"ד ע"א) עד אלא מאי קמ"ל ר' עקיבא ה(י)א קמ"ל דאפילו בגבולין, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הלכה כר' עקיבא ואף ר' עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והילכתא כחכמים. והכי אית' גירסת (ב)כל הספרים.
וזה לשון רבינו שלמה אלא מאי קמ"ל, כיון דשמעיה לר' חנינא דאמר בשאר קדשים [מרצה] למה לי לאשמועינן בבכור. דאפילו בגבולין, בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו לא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב (דברים ט"ו) בשעריך תאכלנו אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה ושמעינן לר' עקיבא דהיכא דלא הוכר טרפותו עד לאחר הפשט שרייה שחיטתו והפשיטו לעורו כאלו נזרק דמו (בקדשים) [במקדש] ונמצא טריפה לאחר הפשט. והילכתא כחכמים (והעור) [והבשר] בקבורה כדין קדשים בחוץ דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה. והעור בשריפה, [לא ידענא טעמא ונראה בעיני דל"ג להאי פירושא] אלא ה"ג והילכתא כחכמים ותו לא מידי [ותוספת זו גרסא דתלמידי דתרביצאי היא וטעו במה ששנינו] במשנתינו במילתייהו דרבנן יצא לבית השריפה, ואני אומר דרבנן לאו אדר' עקיבא קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר' חנינא קיימי דאיירי בקדשי(ם) המקדש. ע"כ לשון רש"י. מדברי רבינו נלמד דהלכה דבכור בזמן הזה אפילו אם לא הוכר טרפותו עד לאחר הפשט שטעון כולו הבשר והעור קבורה וכ"ש אם מת או נודע טרפותו מקודם הפשט ואפילו התירו מומחה דאר' עקיבא קיימי רבנן ואמרי אף ר' עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, ומום הגלוי לכל שהוא מום הקבוע הוה ליה כמו התירו מומחה, וכ"ש כשלא התירו מומחה שטעון כולו קבורה. ומה שאמר אדר' חנינא קיימי לא מסתבר דא"כ הוי הילכתא למשיחא אלא על כרחי[ן] נפק' מיניה בגבולין. וכן צריך לפרש בכל מקום דפסיק הלכה אמילתא דקדשים דאיכא נפקותא בזמן הזה.
ונ"ל דחכמים אתרווייהו קיימי אדר' חנינא ואדר' עקיבא ושריפה (נפקי) [נקטי] משום שלא הוזכר במשנה אלא לשון שריפה ולא קבורה, כלומר אלא יוצא לאיבוד ולא אמרינן יאותו הכהנים בעורו ולא שנא במקדש ולא שנא בגבולין, וחדא מינייהו נקטי ובמקדש בשריפה ומסתמא בגבולין בקבורה. (ונראה) [ונראין] הדברים שהוא בקבורה דאע"ג דבסוף תמורה (ל"ג ע"ב) לא קתני להך דבכור לא בהדי נשרפין ולא בהדי נקברין, מצינו בכל דבר שלא הובא לעזרה אינו בשריפה כדתנן התם ואילו הן הנקברין קדשים שהפילו, והכי נמי תנן בסוף פרק בהמה המקשה (חולין ע"ז ע"א). ותנן בפ"ק דבכורות (י"ב ע"ב) מת פטר חמור ר' אליעזר אומר יקבר, ותנן בפ"ג (שם כ"א ע"ב) ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרת מן הבכורה, ובפרק כל פסולי (שם ל"ז ע"א) תנן השוחט את הבכור שלא הראהו וכו' עד ומה שלא אכלו הבשר יקבר. ומיהו היכא דאינו טריפה אלא היכא שיש בו מום קבוע מודי ר' עקיבא דמותר להאכילו לגוי כדתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (שם ל"ב ע"ב) ובית הילל מתירין אפילו גוי, והכי נמי אית ליה לר' עקיבא בגמרא (שם ל"ג ע"א). ובסוף פרק כל האסורין (תמורה ל' ע"ב) תנן כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, ובגמרא גרסינן מנהני מילי דתנו רבנן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ובפ' [בתרא] דתמורה (ל"ג ע"ב עי"ש) פלוגתא אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים או לאו וגם בפרק כל שעה הלכה חמץ של נכרי וכו' (פסחים כ"ט ע"א), ובפ"ב דבכורות (ט"ו ע"א) וכו' וניתני אם נעשו טריפה יקברו. וקרא הכי מידרש וא(ו)כלת (דברים י"ב) עשה (אמלותיך) [אכילותיך] בו, וממילא שמעינן גם הנאותיך, וש"מ דבראוי לאכילה מיירי מדאפקיה בלשון עשה ואכלת ש"מ דבר הראוי לך וגם לגוי ראוי להאכיל ודא' דואכלת הנאה נמי במשמע. ולא העומד לכלביך, כגון טריפה (שוה) [שזה] אינו מותר [בהנאה] מכאן שאין פודין וכו'. והוא הדין שאסור נמי להאכיל לגוי וגם לכל ענייני הנאות אסור. אבי העזרי.
<h2>דף לח:</h2>
ואע"פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו אבל מורה כהן הלכה לתלמידיו ותלמידיו רואין לו ואוקימ' (ב)כגון שקודם מעשה מורה הלכה ובא היה.
<h2>דף נג:</h2>
תניא ומייתי לה בפרק ארבע אבות (ב"ק י"ב ע"ב) ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו וכו' עד לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד, ומייתינן התם הר[י] בכור דתנן בכור מוכרין אותו וכו' עד ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ואמר רב נחמן לא שנו אלא בכור בזמן הזה וכו' עד דמוקי לה בבכור בחוצה לארץ.
